המהפך של דינה

העסקת אנשים עם מוגבלויות היא אחד מהערכים של שופרסל. כרשת המחוברת לחברה הישראלית על כל גווניה, שופרסל מעסיקה מאות עובדים כאלה, שקליטתם המוצלחת בעבודה מהווה מקור גאווה לכולנו. אחת מהם היא דינה מאיסקי, שהצליחה להשתקם דרך העבודה ועברה שינוי אישי דרמטי. מתמודדת, ומנצחת!

"שופרסל הצילה אותי". דינה מאיסקי אומרת את המשפט הזה בלי דרמה, אבל סיפור החיים שהיא מגוללת בפנינו ממחיש עד מהרה איזו משמעות טעונה בשלוש המילים האלה. סניף טאגור שלי ברמת אביב, שבו היא מועסקת מאז תחילת 2019 כסדרנית במחלקת חלב, הוא הרבה יותר מאשר "עוד מקום עבודה": זהו חבל הצלה, שנתן לדינה סיכוי חדש לחיים נורמטיביים.

דינה ידעה במהלך חייה טלטלות רבות ומורדות תלולים. כסובלת מהפרעת אישיות, היא לא הצליחה לאורך השנים להתמיד במקומות עבודה, התמכרה לאלכוהול, ובנקודת השפל העמוקה ביותר הפכה לדיירת רחוב. היא כבר הייתה במצב של אפתיה כאשר דרך עמותת "שיקום אחר" הוצע לה להשתלב בשופרסל. בתחילה היא סירבה. עמי זאנה, מנהל הסניף, לא ויתר. "החלטתי לקחת את דינה כפרויקט", הוא אומר. כיום, היא אסירת תודה לעמי ולצוות. "כולם פה מאוד נחמדים וזה נדיר", דינה אומרת. היא לא שוכחת איך ביומה הראשון בסניף ניגשה אליה ברכה ראובן, אז מנהלת כלי בית בסניף, ואמרה לה: את רוצה שקצת אסדר אותך? "לא היה לי נעים, יום ראשון בעבודה", משחזרת דינה, "אבל ברכה פשוט אמרה בטבעיות: 'זה בסדר, בואי איתי'. לא האמנתי: היא ועמי קנו איפור, צבע לשיער, בגדים, שמפו, בשמים, הכול! ברכה צבעה לי את השיער במשרד של עמי, איפרה אותי, הלבישה אותי. היא ממש עשתה לי מהפך. תוך פחות משעתיים, ראיתי דמות חדשה בראי. ומה שהכי יפה זה שכולם פשוט שמחו בשמחתי. זה לא מובן מאליו, בעיקר כשמדובר באדם מתמודד".

למה בעצם הגעת למצב כזה?

"אף פעם לא עניין אותי איך אני נראית. גם כשעבדתי, לא הסתכלתי במראה בבוקר. זה לא רק חוסר אמצעים, זה גם חוסר שייכות. הכול החמיר כשלא עבדתי. את קמה בבוקר בלי תכלית רק כדי לחזור למיטה. כשכבר רציתי לעבוד, זה היה נורא. בגלל המראה המוזנח שלי, אנשים התנהגו אליי ממש רע".

ואיך הרגשת אחרי טיפול היופי בסניף?

"זה לא רק האיפור והצבע, את לא מבינה מה היחס הזה עושה לבנאדם, ועוד מכל הצוות. היום, בכל פעם שאני מקבלת כסף, אני מקציבה משהו לטיפוח. לא יוצאת מהבית בלי איפור. אימא שלי לא הפסיקה לצלם אותי אחרי השינוי".

ספרי לנו קצת על הילדות שלך.

"גדלתי בכפר שלם, בלי אבא מגיל 11. אימא עשתה הכול בשבילי ובשביל אחותי, אבל היה לי קשה. הייתי ילדה קצת שמנה, ובבית הספר תמיד לעגו לי. בגיל 16 עברתי לגור אצל סבתא שלי. בכל הילדות שלי לא היו לי חברות, וגיל ההתבגרות היה עבורי סיוט".

מתי קרתה ההידרדרות?

"ההתמוטטות הראשונה הייתה בגיל 30. סבתא נפטרה אז. עבדתי, אבל השתייה התחילה להשתלט. מפה לשם איבדתי את הבית. שום דבר לא עניין אותי יותר. מצאו לי איזה מקום בקצרין, אבל עזבתי. בגלל השתייה התביישתי לחזור הביתה. במשרד הרווחה מצאו לי מעון לנשים דרות רחוב. הייתי שם ארבעה חודשים. היינו ארבע בנות והתחלקנו בכול, כל הזמן ביחד, מאוד מחוברות. לחצו עליי למצוא דירה משלי, ואחת הבנות הציעה שנגור ביחד. זאת הייתה נפילה גדולה. דירה נוראית, השותפה הייתה על סמים, ויום אחד לקחה את הכסף של השכירות ונסעה לאילת. נאלצתי לתת לבעל הדירה את קצבת הנכות שלי. לא הצלחתי למצוא עבודה. נתקלתי באפליה. התחלתי לעבוד במפעל מוגן, אבל זה לא התאים לי. לא היה לי כסף לחיות, ובטח שלא לטפח את עצמי".

מהן המגבלות שלך?

"רק בגיל 40 הוכרתי כבעלת הפרעת אישיות מסוג B – כשאני בלחץ אני נוטה לפגוע בעצמי, לעשות לעצמי נזקים, והייתי דואגת שיהיה לזה קהל. השילוב עם השתייה החמיר את זה. הייתי בטיפול אבל לא התמדתי, ואז הכול קרס. הגעתי להיות חסרת כול, ובמשפחה כמעט כולם ניתקו מגע, כולל אימא. אי אפשר היה לתקשר איתי. נאספתי על ידי משרד הרווחה, טופלתי במרפאה לבריאות הנפש, קיבלתי סל שיקום. הם עזרו לי למצוא דירה והפנו אותי לתעסוקה נתמכת. אחרי שנתיים שלא רציתי לעבוד ולצאת מהבית, הגעתי ככה לשופרסל".

איך את מסתדרת היום בעבודה?

"באתי עם כלים ויכולות, אבל גם עם בעיות. לא בכל מקום אני באה לידי ביטוי, לוקח לי זמן להיפתח. אבל נכנסתי למחלקה שקיבלה אותי נהדר בעיקר בזכות איברהים אבו קשק, מנהל מחלקת חלב, וסאהר אבו קשק, שעובד במחלקה, ומעל כולם עמי שממש דואג לי".

איך הייתה ההתחלה?

"ממש קשה. הכול היה חדש, והיו לי ציפיות גבוהות מדי מעצמי. אני מאוד ביקורתית כלפי עצמי וחסרת סבלנות. אם לא הולך לי מייד, אני מאוד כועסת ומאוכזבת, יכולה לקום וללכת. באמת כמעט עזבתי, אבל אני אוהבת מאוד את המקום ואת האנשים".

ספרי קצת על החיים שלך היום.

"היום אני במקום אחר לגמרי. גרה בדירת חדר קטנה שהייתה מחסן, וזה מספיק לי. קמה בבוקר, מביטה בראי כמה פעמים ולא יוצאת מהבית עד שמרוצה ממה שרואה. כל שקל פנוי שיש לי הולך למוצרי טיפוח. בדרך לעבודה מסתכלת על דרי רחוב, נזכרת שהייתי שם ויודעת כמה קל להידרדר לזה. תמיד הייתי יוצאת מנקודת הנחה שיגרשו אותי בגלל המראה וההתנהגות שלי, ובשופרסל קיבלתי ביטחון. כל יום אני מתעלה על עצמי. היום אני ממש אסירת תודה. קמה בבוקר בשמחה. מטיפה לאנשים לא לשתות. נולדתי מחדש".

איך את רואה את העתיד?

"אני רואה את עצמי מתקדמת פה. יש לי יכולות, יש לי זיכרון טוב, אני אוהבת לעבוד. צריך איתי יותר סבלנות, אבל בסוף אני משתלטת על הכול. אני נורא רוצה לתת מעצמי ולהצליח".

עמי, מנהל הסניף, שמקשיב בשקט לשיחה, מבקש לסכם: "בתחילה התגובות של דינה נעו בין עצב לעצבים. לאט לאט למדתי להתקרב אליה, העברתי אותה שתי מחלקות כדי לראות שהיא מסתגלת. לימדנו אותה להיות סבלנית, לקחת את הזמן, ושלכל דבר יש פתרון".

עמי, למה בעצם להעסיק מתמודדים?

"אני מאמין שיש להם תעצומות אדירות דווקא בגלל המגבלות. חשוב להם מאוד להוכיח. לא כל מקום קולט מתמודדים ועוד בכזאת הצלחה, ואני שמח ששופרסל מובילה בכך".

ודינה חותמת את השיחה באבחנה משלה: "אין שני מתמודדים שהם אותו דבר. לכל אחד יש נכסים ויכולות. כשיש למתמודד סיבה לקום בבוקר, הוא ייתן את הנשמה בעבודה".

750,000 בני אדם בישראל מוגדרים כבעלי מוגבלויות | מדובר על 18% מאוכלוסיית גיל העבודה | על פי מבקר המדינה, 50% מהם אינם מועסקים  | משמעות הדבר היא הפסד של 5 מיליארד ש"ח בשנה בתוצר השנתי למשק | כיום, כל ארגון במגזר הציבורי והפרטי, המונה יותר ממאה עובדים, נדרש להעסיק 3% עובדים עם מוגבלות |  בשופרסל יצא לדרך כבר לפני 16 שנה פרויקט ראשון לשילוב עובדים בעלי מוגבלויות | כיום מועסקים בחברה מאות עובדים כאלה, רובם בהצלחה גדולה |