"שופרסל היום זאת החזית"
צלם הדוקו והעיתונות זיו קורן, שתיעד כמה מהדרמות העולמיות הגדולות בעשורים האחרונים, יצא למסע חוצה שופרסל. המטרה: לצלם את הגיבורים שלנו בסניפים ובמרלו"גים, מול האתגרים של משבר הקורונה. בשיחה איתו הוא מאפשר לנו מבט אל מאחורי הקלעים של "הפנים של שופרסל" – ואל המציאות של צלם מלחמות, שמגלה חזיתות חדשות בתקופה של מלחמה נגד הנגיף
המצלמה של זיו קורן תיעדה בשלושת העשורים האחרונים לא מעט אסונות, מלחמות ומשברים. קורן, צלם דוקו עטור פרסים, היה שם כדי לספר את הסיפור העיתונאי ובעיקר האנושי: אינתיפאדה בשכם ומבצע בעזה, רעידת אדמה בהאיטי וצונאמי בסרי לנקה, מחלת האיידס באפריקה ומאבק על חיי ילדים חולים במרכז שניידר בפתח תקווה.
ימי וירוס הקורונה, שאנחנו מצויים בעיצומם, הציבו את זיו קורן בחזית חדשה: תיעוד ההתמודדות האזרחית עם המצב דרך הסיפור של עובדי שופרסל. מהבהלה לאגירת מזון שיצרה תורים ארוכים בחנויות, ועד לצורך לספק למיליוני אנשים מצרכים עד לפתח הבית – אנשי שופרסל, הרשת הקמעונאית המובילה בארץ, הפכו לגיבורים החדשים של התקופה.
"זאת החזית היום – ואני תמיד בקו החזית, היכן שהיא נמצאת", אומר קורן, "יש פה סיפור עיתונאי שצריך לספר אותו".
בין גיחותיו לבית החולים איכילוב, לתיעוד ההיערכות הרפואית והטיפול בחולי הקורונה, נרתם קורן ליוזמה של אריאל וייס, מנהל התוכן באגף השיווק, ויצא למסע חוצה ישראל בין נקודות שופרסל: מראשון לציון – סניף לח"י, המחסן בשמוטקין ומוקד שירות הלקוחות – דרך מרלו"ג שוהם ועד לסניפים בדימונה ובקרית שמונה. מה שהחל "בקטן", במחשבה לצלם כמה עובדים ולפרגן להם ברשתות החברתיות, צבר תאוצה תוך כדי תנועה והפך לתיעוד של 30 עובדות ועובדים ברחבי הארץ, במגוון דרגים ותפקידים. התוצאה היא "הפנים של שופרסל" – פרויקט שנועד להוקיר תודה לעובדים, ולאור הצלחתו הפך לקמפיין בעיתונות הארצית ולסרטון פרסומת בטלויזיה.
התמונות, הממחישות את אתגרי העבודה ואת ההתגייסות בימי הקורונה, עלו כפוסטים בפייסבוק ובאינסטגרם של שופרסל, בשילוב ראיונות קצרים עם העובדים המצולמים – והפרויקט כולו עורר הדים ואף זכה לסיקור תקשורתי. אז איך אנחנו נראים מהצד השני של המצלמה – בעיניים של צלם עיתונות, שכבר ראה כמעט הכול? שוחחנו עם זיו קורן כדי לשמוע ממנו על מאחורי הקלעים של הפרויקט, ועל ההתרשמות האישית שלו מ"הפנים של שופרסל".
באירועים משבריים כאלה, הגיבורים שאתה מצלם הם לרוב אנשי הצלה ורפואה. כאן, הם קופאית ומחסנאי ואורזן. איך זה משפיע על התוצאה?
"החזיתות משתנות, ואנחנו בסוג של מלחמה. פעם הדרמה היא במנהרות החמאס, ופעם במרלו"ג של שופרסל. זו המציאות שלנו. פגשתי בשופרסל אנשים שהם באמת גיבורים. בזמן שרובנו מסתגרים בבתים הם עובדים במשמרות של 24 שעות, בעומס אדיר, למרות החשש להידבק. זה לא פשוט וזה ראוי להערכה".
איך התרשמת מהאנשים ומהאווירה?
"אלו אנשים שביום-יום אנחנו לא כל כך מכירים, וזו תחושה טובה לתת פנים לעשייה שלהם. פגשתי אנשים שמרגישים שליחות, שמודעים לכך שיש פה עם שלם להאכיל, ולהביא לו את המשלוחים עד לדלת, שמבינים שהם כיום הצינור שמספק את התחמושת לעורף. התרשמתי שכל אחד מבין את הצורך לתת כתף. עובדים שמבינים שהם כרגע בחוד החנית ומרגישים מגויסים למלא את המשימה".
כצלם, זו הייתה היכרות ראשונה שלך עם שופרסל?
"כן, ואני מודה שהופתעתי. מהגודל, מהתחכום הלוגיסטי, מהבק-אופיס, מהמיומנות של האנשים והתהליכים, מכל הנפח של האופרציה. זה מתנהל כמו מבצע צבאי, ואי אפשר אחרת עם כמות מטורפת כזאת של עבודה. כצרכן אתה רואה רק סופרמרקט, וזה מרתק לגלות שמאחוריו יש עולם תפעולי שלם ומורכב, בממדים עצומים, שעובד כמו מכונה משומנת. למשל, מעולם לא צעדתי מרחק כזה בתוך מקרר, לצד אנשים שסביבת העבודה שלהם היא טמפרטורה של מינוס ארבע מעלות".
עם יד על הלב – בימים כאלה לא היית מעדיף לצלם במוקדי קבלת החלטות כמו בלשכת ראש הממשלה?
"בכנות, דיונים לא מעניינים אותי. ואני אומר את זה כמי שיש לו הרבה שעות עם ראשי ממשלה. אני מחפש את הסיפור האנושי. תמיד אעדיף להיות עם אחרון החיילים בשטח מאשר עם הקודקודים במטה. כמובן שיש גם משמעות בצילום של מקבלי ההחלטות ברגעים קריטיים, אבל מבחינה דוקומנטרית, כדי לתעד את התקופה הזאת אני מעדיף להיות עם המלגזן של שופרסל במרלו"ג ועם החובש ממד"א שמביא חולה קורונה למחלקה".
במקביל אתה מתעד בימים אלה גם את העבודה באיכילוב. עולמות שונים?
"כן ולא. ברור שמדובר בעולמות תוכן אחרים, אבל יש גם משותף. בשניהם, האזרח רואה רק את קצה השרשרת: בבית החולים את הרופא והאחות, בסופרמרקט את הקופאית או מוכר הדגים. בשני המקרים האלה, מאחוריהם יש שרשרת תפעולית מורכבת, שמאפשרת לתת שירות ללקוח או למטופל. מרתק אותי לראות אנשים רבים מבצעים את עבודתם באומנות ובמיומנות כדי שהכול יפעל כמו מכונה. לספק אוכל לבתים של מיליוני ישראלים שסגורים בבית, זה לא פחות מרשים בעיני מאשר להכשיר חניון בבית חולים לקליטת חולי קורונה. יש כאן מאמץ מלחמתי אדיר, וחשוב לי להראות איך זה עובד מאחורי הקלעים בחזיתות השונות".
ברמה האישית, לא מפחיד אותך לצלם בימים אלה, ועוד בכאלה מקומות?
"אני לא גיבור גדול, וכמובן שמקפיד מאוד על מיגון ועל כל ההנחיות. תמיד קיים חשש, גם להיכנס לעזה עם הלוחמים וגם לצלם במחלקת קורונה. אני מאמין שמידה מסוימת של פחד חשובה כדי לשמור אותך עירני ולא שאנן. בשורה התחתונה, הסיכון הוא חלק מהעבודה שלי, הוא זה שמאפשר לצלם תמונות שממחישות את הסיפורים הגדולים באמת".
שמחים על שנרשמת.
נהיה בקשר.
